זה פרק על השאלה: מה יכול לקרות כשאנחנו מפסיקים להוכיח שאנחנו יכולים לבד ומסכימים שמישהו יהיה שם איתנו?
מה קורה כשכל החיים למדת שלהיות חזקה זה לדעת להסתדר לבד?
כשהייתה בת 35 בעלה של אורית שפירא אובחן במחלת הנטינגטון – מחלה גנטית, ניוונית וסופנית. בתוך זמן קצר אורית מצאה את עצמה אמא לשני ילדים קטנים, אחת מהם תינוקת, מטפלת בבן זוג חולה ומחזיקה כמעט לבדה את הבית ואת החיים.
אבל אורית לא ביקשה עזרה.
היא הסתירה, תפקדה, פתרה בעיות והמשיכה הלאה. כי מבחינתה לשתף בקושי, להזדקק לאחרים או להראות שהיא לא מסתדרת, היה כמעט כמו להודות בחולשה.
בפרק אנחנו חוזרות גם לרגעים שקדמו למחלה – לבחירה להקים משפחה כשברקע הידיעה על מחלה גנטית, להריון שנאלצה להפסיק ולשבועיים שבהם הסתגרה בבית, עסוקה בכל מה שצריך לעשות, בלי לאפשר לעצמה כמעט לפגוש את מה שהיא מרגישה.
ודווקא כשהחיים הפכו מורכבים יותר, אורית התחילה ללמוד משהו חדש – שהיא אולי יכולה לעשות הכול לבד, אבל היא לא חייבת.
לאט לאט היא הסכימה לפתוח את הדלת, לבקש עזרה ולתת לאנשים להיכנס. כשהתחילה לספר את הסיפור שלה, גילתה שהחשיפה שממנה כל כך פחדה לא הופכת אותה לחלשה, להפך, היא מאפשרת לאחרים לראות את עצמם בסיפור שלה ולהבין שגם הם לא חייבים להחזיק הכול לבד.
זה פרק על עצמאות שהופכת לפעמים לשריון ועל האפשרות לגלות שכוח הוא לא רק היכולת להחזיק אלא גם היכולת לשחרר.
אורית שפירא, מהנדסת תוכנה העוסקת בתחום קרוב ל־20 שנה ועובדת בתעשייה הביטחונית. נשואה לשי ואמא לשני ילדים. בשנים האחרונות היא גם כותבת, מרצה ומשתפת בסיפור האישי שלה ובחיים לצד בן זוג המתמודד עם מחלת הנטינגטון.